"עדיף למות במאבק על החופש מאשר להיות אסיר כל ימי חייך", בוב מארלי.
התערוכה "לצאת לחופשי" מספרת את סיפורו של האמן מושיק בן עוזי בעזרת סיטואציות מהחיים אותן הוא מצייר כפי שהוא רואה אותן וחווה אותן.
בן עוזי מוכיח שבאמנות אין שום גבולות. העבודות שנבחרו לתערוכה משקפות את קו ידו ועולמו האמנותי של בן עוזי והן מבטאות ערכים של חופש, יצריות, ביטוי עצמי, שבריריות, אהבה, טבע ויצירתיות.
מושיק בן עוזי, אמן מחאתי עם אמירה בועטת, מתגורר בתל אביב – שם מתרכזת מרבית פעילותו. לצד הציור והפיסול הוא פעיל גם כמוסיקאי, מלחין וכמבצע. אמן שעושה גם וגם. יש לו הרבה אינטראקציות בין המדיות המלוות ברגשות ובהשפעות. האמנות היא כל עולמו. עולם הקבלה אליו נחשף הפך אותו לאקטיביסט ולימד אותו לקבל את השפע ואת האור וכלים של לקבל על מנת לתת.
"מאז שאני זוכר את עצמי האמנות תמיד הייתה כל עולמי. זו השפה שאני מכיר הכי טוב. זה המקום שאני מרגיש בבית והדבר שאני רוצה לעשות בשארית חיי".
ההשראות העיקריות שלו הן פיקאסו, ואן גוך ודאלי. הוא בעיקר מתחבר לואן גוך, כמה שיותר צבעים, כמה שפחות שחור. בן עוזי חוקר את האמן ואת התקופה. בעוד שבאימפרסיוניזם חקרו בעיקר את האור בציור, הפוסט אימפרסיוניסטים הדגישו את הצבעים, דרך הנחתם על הבד, את הקומפוזיציות והצורות ובכך היוו את התחלתו של הזרם האקספרסיבי שבא אחריהם. ואן גוך השתייך לזרם הפוסט אימפרסיוניסטי שראה באמנות פתח לריבוי רגשות. לעיתים משייכים אותו
גם לזרם האקספרסיבי שכן ציורים רבים שלו משקפים את מצב רוחו – משיכות המכחול המהירות ומלאות החומר, הצבעים אותם הוא בוחר, נושאי הציור והקומפוזיציות. ניכר שלואן גוך השפעה רבה על בן עוזי.
בן עוזי הוא אדם של רגש. הוא מנסה לתת מקום וביטוי באמנות שלו למכלול שלם של רגשות ולרסן כל אחד מהם כמה שפחות. הוא מתאר איך בלילות הם באים: ‘They Haunt Me’, בבוקר הם מסתתרים. מלאי סיפורים, מלאי פחדים ואיומים. אל הציורים שלו הם חושקים להיכנס, והוא מכניס אותם באהבה. יש להם תמיד מקום על הקנבס שלו, אבל האמת היא שבלעדיהם הוא מרגיש ערום.
"אז מי אני ללא האמנות? מי אני אם לא הציורים שלי? מי אתה מושיק? ומה הם רוצים ממני?"
האמנות היא כלי ריפוי נפלא, הן עבור האמן והן עבור הצופה, כל עוד הוא נוגע באמת ובכאב בצורה כנה ככל האפשר. יש אצלו מקום גם לטוב וגם לרע, גם ליופי וגם לכיעור. לכולם מגיע אותו יחס. מעניין אותו לעשות דברים שיגרמו לאנשים לרצות לגעת. לגעת בציורים. כמה שיותר חוויה. דברים שאתה רוצה להתקרב אליהם ולא תמיד יכול, או כאלה שנראים לך כמו משהו אחד אבל הם בעצם משהו אחר. זה מצריך מהצופה תהליך של פענוח.
בציוריו הוא מבטא את המאבק שלו לצאת מתבניות. בחברה מורגלים למסגרות ומתייגים אותך. הוא מנסה להשתחרר מהתחושה של כלא מנטלי, לצאת ממוסכמות. כדבריו של ז'אן זאק רוסו "האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נתון בכבלים". היופי בחיים הוא באקראיות שלהם. במקום שהאנושות נכנסת, היא הורסת. חשוב לבן עוזי לתת לטבע להנחות אותנו. אצלו השינוי הוא העיקר, הוא מחפש את התנועה בחיים ולא את השלווה.
בן עוזי חש שונה בצורת החשיבה שלו ובאופן ההסתכלות שלו על דברים. בגילאי 8-10 הבין שקשה לו להתחבר למה שמרבית האנשים מתחברים. בגילאי העשרה הגיע לקיצוניות. הוא עבר טיפולים פסיכולוגים שהיו מלווים במרירות בעצב ובכאב והם נתנו לו השראה ללמוד ולהתפתח. בעבודתו ‘Pink Destruction’ נשמעת זעקתו: "הלכתי לאיבוד בתוך הוורוד הרצחני. מי הייתי לפניו, אני כבר לא זוכר.. "
טכניקת העבודה של בן עוזי היא לרוב אינטואיטיבית, ללא תכנון מוקדם, 'זה פשוט יוצא' הוא אומר. מתוך הבד ומהשוטטות של היד, דרך הקווים הראשונים האקראיים שנוצרים מופיעות להן מול עיניו דמויות שאותן הוא בוחר להבליט ולהדגיש. זה לא נוצר סתם. הדמויות שלו הן א- מיניות. לרוב הן יותר נשיות. הוא מוצא עניין בגוף ובתנועה וההתמקדות שלו היא בדמויות ובאינטראקציה בניהן. חשוב לו שהצופה יפרש לבד מה הדמות מרגישה וחווה. כך הוא צולל למשיכות מכחול משלו והציור נוצר מעצמו.
בתערוכה "לצאת לחופשי" בן עוזי רוצה לעורר בצופה תשוקה וקשת של אמוציות החל באהבה, שמחה, התלהבות ועד כעס, עצב, גועל, דחיה… גם אם הן עלולות להכעיס או לעצבן אותו.
אוצרת: נעמי גורדון-חן
