ביצירתה של נוימן מופיעים שני כוחות הנובעים ממקור אחד. הבולט שבהם הוא הכוח הציורי-חושני המתפרץ בשלל המצאות צבעוניות, מארג כמו-כאוטי של מרקם פירחוני, המעיד על כמיהה אוטופית לטבע ויופיו חובק-הכל. ואילו הכוח השני הוא עוגן היהדות, הנרקם כאן כחלום הדורות: בית המקדש המתואר כפרגמנטים של ארכיטקטורה תנ"כית, עבור במנורה ובשרידי הממלכה היהודית על סמלי ריבונותה.
המקור האחד לשני הכוחות הללו הוא אידאליזם, החותר אל ההרמוניה, בין אם היא אישית (הטבע), ובין אם היא ציבורית (היהדות). היות והיהדות היא חוק, הרי במובן מסוים האמנות היא פריעתו והטלת הספק בו, וכך מתקיימים בו זמנית, ובהרמוניה, הצורך בארגון וסדר והחיפוש אחר סדר חדש ומקורי.
על פי תפישתה של נוימן, המקדש היהודי (והיהדות בכלל) והטבע הפורח, מגלמים את אותו מודל לקיום ראוי, קיום של הגינות, אחדות וטוב. החתירה לטוב מלווה את נוימן משחר נעוריה, עת נטבעה בה אהבתה לטבע וליהדות כאחת.
נוימן היא בראש ובראשונה ציירת, והדבר ניכר ב"כתב היד" שלה, כך שגם הפרחים וגם בית המקדש ושאר האלמנטים המופיעים בציוריה, נוכחים דרך הצבע, הטמפרמנט של משיחות המכחול וההחלטות הצבעוניות הלא צפויות.
אוצר התערוכה: יובל קידר
