ממקום אישי נוגעים ארבעה צלמים ברווח שבין האני לציבורי, לתרבותי וללאומי. ברגישות רבה הם פורסים את המתח שבמרווח, הבלבול, האינטימיות, יחסי הריבונות והיופי.
בצבעוניות פסטוראלית וברוך מתארת חנה שרייבמן את המחלקה בה היא שוהה. ממקום משכבה עדה חנה להתרחשויות רבות שאין לה חלק בהן, הפעלתנות של עובדי בית החולים מקיפה את החלל הקטן, מוגף למחצה ושקט יחסית של החולה. שיגרת יומו של בית החולים עוטפת את חנה ומארחת אותה. סדרת תמונות אינטימית זו מציגה מפגש מערער בין הציבורי לפרטי.
מוזיאון בדומה לכנסיה, אוצר בקרבו את יוקרתה של העיר ואת יצירות התרבות שלה. בצילומיו של נפתלי זילברברג בולטות הארכיטקטורה והתאורה של המוזיאון, הפנים המשתנות של חלליו מוליכות את המבקר למקום אחר, מנותק מהעיר, נשגב. את היומיומי מביאים איתם המבקרים, העובדים ולעיתים יצירות האמנות עצמן. נפתלי יוצר מפגש מעודן בין אדם, לתרבות ולאלמותי שבה.
בתצלומיו של נתן שחורי המפגש בין האני לציבורי קורה במעברי חצייה ובתחנות אוטובוס, אזור דמדומים שבו המרחב אינו פרטי אך גם אין אינטראקציה חברתית מחייבת. במרחב זה שבין תנועה לציפייה; בין אנונימיות לנראות; בין מרכז העיר לדרום העיר, מתגלה משהו מהאישי: מנח גוף, נינוחות, כבדות, מעמד סוציו-אקונומי.
ציקי דינשטיין מצלם חוויה רגשית בין ישראל לפלסטין בשתי זירות. האחת, נופיו של מערב הנגב לאחר השרפות והשנייה, במכוניתו כשהוא מסיע חולים מפלסטין לטיפולים רפואיים בארץ באמצעות עמותת 'בדרך להחלמה'. משתי הזירות מבעבעים בעוצמה שקטה חיים ומוות, אנושות וטבע, יופי ופחד.
מנחה ואוצרת: תמר אלול
פתיחת תערוכה: 2 בינואר 2020, 19:00
